מוסקוביץ, אזרואל - משרד עורכי דין

בית המשפט המחוזי בנצרת דחה בחלקה עתירה מנהלית שהוגשה כנגד תיקון צו ארנונה בעיריית נצרת. העותרים, תושבי העיר ובהם חברי מועצת העיר, תקפו את חוקיות תיקון צו המיסים לשנת 2024 שנעשה ע"י החשב המלווה שמונה לעירייה, במסגרתו הועלו תעריפי ארנונה בארבעה סיווגים. בית המשפט קבע כי תיקון צו הארנונה בשני סיווגים ("חניונים מקורים" ו"נכסים אחרים") נעשה בטעות ובאופן לא חוקי, וקיבל את העתירה ביחס אליהם. לעומת זאת, ביחס לתיקון שנעשה בסיווגים "מבני עזר למגורים" ו"בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים", בית המשפט קבע כי מדובר בתיקון של "אי חוקיות מובהקת" - העלאת התעריפים לסכום המינימום הקבוע בתקנות, לאחר שנים שבהן נגבו תעריפים נמוכים מהמינימום בניגוד לדין. בית המשפט אימץ את עמדת הפסיקה לפיה במקרה של תיקון אי חוקיות מובהקת, ניתן לתקן את הצו ללא צורך באישור השרים. כן נקבע כי בנסיבות שבהן מונה חשב מלווה וגובה ממונה לעירייה, ניתנו לו כל הסמכויות הנתונות לעירייה, לראש העירייה או לעובדי העירייה לצורך גביית מסי העירייה, ולפיכך החלטתו של החשב המלווה באה תחת החלטת העירייה ומועצתה המוסמכת לאשר תיקון בצו.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ביטל החלטת ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה והחזיר את התיק לוועדה, בקובעו כי קיימת בעייתיות בכך ששונות קיצונית נוצרה במיסוי בגין אותה תכנית. המערערים השיגו על היטל השבחה שהוטל בגין תכנית ממ/865א משנת 1982, שוועדת הערר קבעה לגביה כי היא לא הגדילה את זכויות הבנייה, אלא רק קידמה את מרכיב הוודאות. השמאי המכריע קבע "מקדם דחייה" בשיעור 0.5, שמשמעותו השבחה משמעותית המצדיקה תשלום היטל.
בית המשפט ציין כי בעניין שנדון קודם לכן (עניין עפל) קבע שמאי מכריע אחר מקדם שונה לגמרי (0.94) לגבי אותה תכנית, שמשמעותו שאין להטיל היטל השבחה כלל. כך נוצר מצב בלתי סביר שבו בגין אותה תכנית, שומות שונות מובילות להטלת מיסוי שונה באופן קוטבי. בית המשפט הדגיש כי הטלת מס שונה על נישומים בעלי הנאה זהה פוגעת בעקרון השוויון, בצדק החלוקתי ובאמון הציבור בהליכי שומה. על ועדת הערר מוטלת האחריות לפעול לצמצום שונות גבוהה בין שומות באותו עניין, והיה עליה לבחון שנית את סוגיית המקדם ולא רק לאמץ את החלטת השמאי המכריע.
בית המשפט השיב את התיק לוועדת הערר בהנחיה למנות שמאי מכריע נוסף שיבחן את הסוגיה מחדש, במטרה להביא לפתרון אחיד שימנע תוצאות מיסוי כה שונות בגין אותה תכנית .

בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו דן בשתי סוגיות במסגרת ערעור מנהלי שהגישה עיריית הרצליה על החלטת ועדת ערר בענייני ארנונה.
ביחס למועד הגשת הערעור, קבע בית המשפט כי בהתאם לתקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים, המועד להגשת ערעור מנהלי על החלטת ועדת ערר בענייני ארנונה הוא 60 ימים מקבלת ההחלטה ולא 45 ימים כפי שנכתב בטעות בהחלטת הוועדה. לפיכך, הערעור הוגש במועד (אנו ממליצים שלא לסמוך על פסק דין זה ולהגיש בתוך 45 ימים).
לגבי טענת ההשבה בגין סיווג שגוי של נכס 900, ציין בית המשפט כי במסגרת הדיון הוצעה לצדדים פשרה, לפיה המשיבה תוכל להגיש תביעת השבה לגבי נכס 900 אם בית המשפט העליון יקבע כי היא זכאית להשבה לגבי נכס 800. מנהל המשיבה הסכים להצעה זו.
בית המשפט קבע כי ככל שהמשיבה מבקשת לחזור בה מהסכמתה לפשרה, עליה להודיע על כך עד ליום 31.3.2025, וכי בהעדר הודעה כאמור תיראה המשיבה כמסכימה להצעת הפשרה על כל חלקיה.

בית משפט השלום דחה תביעת חוב של תאגיד המים "מיתב" נגד עמותת בית האבות רקנאטי, בסך 567,766 ₪, לאחר שקבע כי סעיף 25 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה לשירות), המטיל חובה על צרכן רשום להודיע בכתב על חדילת החזקה, חורג מהסמכות שניתנה למועצת רשות המים בחוק תאגידי מים וביוב. לפי בית המשפט, מדובר בהטלת חיוב כספי שדורשת הסמכה מפורשת בחקיקה ראשית, בדומה להסדרים בפקודת העיריות. למרות שהעמותה הפסיקה להחזיק בנכס כבר בפברואר 2018, היא לא הודיעה על כך לתאגיד עד לאחר הגשת התביעה באוגוסט 2020. התאגיד טען כי כל עוד לא נמסרה הודעה פורמלית, העמותה נותרה החייבת, אך בית המשפט קבע שאין לתקנה זו תוקף מחייב. עוד נקבע כי גם אם הייתה סמכות חוקית, לא התקיימו נסיבות חריגות שיחייבו את התאגיד לבדוק מיהו המחזיק בפועל. לפיכך, התביעה נדחתה, וכל צד נשא בהוצאותיו.

בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל עתירה נגד עיריית תל אביב, וקבע כי חובות ארנונה בגין שלוש חנויות שהחזיק העותר בשנים 2002–2006 התיישנו. אף שהעירייה נקטה לאורך השנים פעולות רבות לגביית החוב – בהן עיקולים, תפיסות מיטלטלין ומשלוח דרישות – בית המשפט קבע כי לא בוצעו פעולות גבייה אפקטיביות שהובאו לידיעת החייב בתקופות העולות על שבע שנים. בהתאם להלכת נסייר וסולומון, בהיעדר הליכים אפקטיביים וידועים, מרוץ ההתיישנות אינו נעצר. טענת העירייה לשיהוי בהגשת העתירה נדחתה, לנוכח ההצדקה המהותית לבירור העתירה. העירייה חויבה בהוצאות בסך 30,000 ₪.