הרמת מסך לבעלי חברות בגין חובות ארנונה

מאת עו"ד עדי מוסקוביץ

לאחרונה אנו נתקלים בגל חדש של חיובים בתחום דיני הארנונה, אשר אומץ על ידי הרשויות המקומיות, בסיוע המחוקק, מדיני החברות. גביה חדשה זו מאפשרת לרשויות המקומיות להרים מסך ולייחס חובות ארנונה של חברה פרטית אל בעלי השליטה בה.

הפתח להטלת החיובים נוצר במסגרת תיקון בחוק ההסדרים במשק המדינה בשנת 2004, במסגרתו הוספה הוראה המאפשרת לגבות חוב ארנונה סופי בגין נכס, אשר מוחזק בידי חברה פרטית, מבעל השליטה בחברה.

הוראת התיקון בחוק ההסדרים מפנה לכללים המנויים בפקודת מס הכנסה המשקפים מצב דברים דומה בו היה לחברה חוב מס והחברה התפרקה או הפסיקה פעילותה ואז ניתן לראות בנכסי החברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה ואפשר לגבות מהם את חוב המס.

מצירוף הוראות חוק ההסדרים ופקודת מס הכנסה עולה כי על מנת שרשות מקומית תוכל לחייב בעל שליטה בחובות החברה, יש צורך שיתמלאו 3 תנאים מצטברים: הראשון הפסקת פעילות החברה, השני שלחובת החברה עומד בחוב ארנונה סופי וחלוט והשלישי הוא שהחברה העבירה לבעלי השליטה בה נכס מנכסיה ללא תמורה. ננסה בקצרה לגעת במספר סוגיות משפטיות הנובעות מתיקון זה:

חוב ארנונה סופי וחלוט

למעשה, היות והוראות החוק קובעות כי ניתן לבצע הרמת מסך רק במקרים של חוב ארנונה סופי וחלוט, אז למעשה עבור בעל השליטה לא מתקיים מנגנון השגה קלאסי העוסק בירור עובדות כגון טעויות שטח או סיווג.

במסגרת התיקון בחוק ההסדרים תוקנו גם סדרי ההשגה והערר הקבועים בחוק הרשויות המקומיות - ערר על קביעת ארנונה כללית, באופן שכאשר מוטל על בעל השליטה חיוב הארנונה של החברה, רשאי בעל השליטה להשיג על דרישת החוב בשתי עילות: האחת שהוא אינו בעל שליטה בחברה והשניה שחוב הארנונה ביחס לאותו נכס נפרע.

בית המשפט המחוזי בתל אביב התייחס לסוגייה זו במסגרת עת"מ 1311/07 רובינשטיין צבי נ' עיריית רעננהוקבע כי היות והחוק אינו מתיר לבעל השליטה אפשרות להתגונן בטענות עובדתיות ומשפטיות אז במקרה של הרמת מסך הדרך היחידה לגביית החוב היא במסגרת תביעה אזרחית והרשות המקומית מנועה מלנקוט בהליכי גביה מנהליים.

העברת נכסים לבעל השליטה בחברה

שאלה חשובה נוספת היא למה התכוונו מילות החוק "ניתן לראות בנכסי החברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בה ללא תמורה ואפשר לגבות מהם את חוב המס", האם הכוונה "לגבות מהם" מתייחסת לנכסי החברה או לבעל השליטה שאז ניתן לגבות ממנו את מלוא חוב הארנונה ללא הגבלה על לשווי הנכסים של החברה שהועברו אליו.

שאלה זו הובאה בפרשת רובינשטיין לעיל מפי כב' השופט מודריק. לדעתו הוראות התיקון בחוק הקנו סמכות לגבות את חוב הארנונה מבעל השליטה ולאו דווקא מתוך הנכס שקיבל לידיו.

השופט מודריק הסביר בהחלטתו כי הוראות חוק ההסדרים מאמצות את סעיף קטן (א) לתקנה 119א לפקודת מס הכנסה. בסעיף 119א לפקודה קיימת הוראת סעיף קטן (ג), אשר מגבילה את זכות הגבייה לשווי הנכסים שהוברחו בלבד, אולם המחוקק לא אימץ הוראה זו ומכאן הוא מסיק כי אין כל הגבלה בהיקף גביית חובות הארנונה ביחס למספר הנכסים שהועברו לבעל השליטה ושווים. ספק רב אם המחוקק נתן את הדעת על כך ואנו מניחים כי טרם נאמרה המילה האחרונה בסוגייה זו.

מה קורה כאשר יש כמה בעלי שליטה

הרשויות המקומיות יצאו מנקודת הנחה שהחיוב בחוב הארנונה הוא חיוב הדדי כך שניתן לדרוש מכל אחד מבעלי השליטה את מלוא החוב.

חוק ההסדרים אינו מתייחס במפורש למצב של "ריבוי חייבים", אולם היות ובדיני ארנונה עסקינן, ניתן לשאוב השראה פרשנית מהחקיקה הרלבנטית ובעיקר מהוראות סעיף 316 לפקודת העיריות, אשר מורות במפורש כי חיובי ארנונה בבניין או בקרקע שבבעלות משותפת ניתנים לגביה מכל אחד מהבעלים המשותפים. אלא שפרשנות כזו פוגעת בקניין וסותרת חקיקת יסוד, שהרי אין הגיון והצדקה לדרוש מבעל נכס לשלם את חובות שותפיו, רק משום שהוא מחזיק ב- 1% מהמקרקעין.

סיכום

מתוך מעקב יומיומי של משרדנו בפסיקה הנוגעת לדיני הארנונה, אנו רואים כי השימוש בהליך הרמת המסך כנגד בעלי החברות תופס תאוצה והיות ומדובר ברשויות מקומיות בהחלט ניתן לצפות להצפה של תביעות בבתי המשפט השונים בשנים הקרובות.