חיוב ארנונה רטרואקטיבי – הגבול בין המותר לאסור

מאת עו"ד טל יצחק אזרואל ועו"ד עדי מוסקוביץ

לא אחת נדרש משרדנו לטפל בחיובי ארנונה המושתים על נישום באופן רטרואקטיבי, קרי לתקופה אשר קדמה להוצאתם. לעיתים, מדובר בחיוב אשר מושת בסוף שנת המס ומתייחס לתקופה רטרואקטיבית של שנה אחת מתחילתה, ולעיתים מדובר בחיוב לתקופה של מס' שנים לאחור, אף במגבלת ההתיישנות (7 שנים). נישומים רבים נוטים להתייחס לחיובים אלה בקלות ראש, כאילו ייעלמו באמצעות מילת הקסם – "חיוב רטרואקטיבי". קלות בלתי נסבלת זו, מובילה במקרים רבים להעדר טיפול בחיוב, דבר אשר הופך את החיוב (גם אם בלתי חוקי הוא) לחלוט וסופי.
אמת נכון הדבר, בתי המשפט נוהגים ביד קפוצה בהתירם חיובים רטרואקטיביים, ואולם לא מדובר באיסור מוחלט, ודוגמא לכך מהווה פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת אורנה לוי) בעניין עת"מ (ת"א) 38986-11-16 מימד תיאטרון בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו.
מעשה שהיה כך היה – חברת מימד החזיקה מספר נכסים בתחום העיר, ביניהם נכס אשר שימש אותה להפעלת עסק של אולם הופעות ואירועים בשם "רידינג 3". הנכס בשטח של כ- 1,000 מ"ר הוחזק על-ידי מימד החל משנת 2006, אך בשל טעות ברישומי העירייה הוא לא חויב בארנונה כלל במשך השנים. בעקבות בדיקה שיזמה העירייה בשנת 2016, התגלתה הטעות, ולאחר דין ודברים בין הצדדים החברה נרשמה כמחזיקה בנכס וחויבה בגינו בארנונה מתחילת החזקה בו, קרי 10 שנים לאחור (משנת 2006). החיוב נעשה ללא ריבית על סכום הקרן והוספו לו רק הפרשי הצמדה.
חברת מימד לא השלימה עם רוע הגזירה ופנתה לבית המשפט בעתירה מינהלית ובקשה לבטל את החיוב כליל. היא טענה, כי לאור הסכם קיים בינה לבין חברת אתרים, היה לה יסוד סביר להניח שלא חלה עליה חבות לתשלום ארנונה, ועל כן לא חל כל פגם או אשם בהתנהלותה, ובכל מקרה דרשה בעתירתה לבטל את החיוב הרטרואקטיבי בהיותו חיוב פסול ואסור על-פי דין.
בפסק הדין סוקר בית המשפט את מכלול השיקולים והגורמים הנשקלים בהתרת חיוב רטרואקטיבי, ומאשר בסופו של יום חיוב של מחצית מן התקופה – כלומר 5 שנים. יש לשים לב, כי מתוך 10 השנים בגינן נדרש החיוב שנתיים התיישנו, כך שבפועל מדובר באישור חיוב רטרואקטיבי בשיעור של כ- 80% מהתקופה האפשרית במגבלת ההתיישנות.
בהתירו את החיוב, קובע בית המשפט כי המבחן הקובע לצורך התרת חיוב רטרואקטיבי או פסילתו הוא מבחן הסבירות המינהלית ויש לבחון כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, תוך איזון בין מידת ההסתמכות ואינטרס הסופיות של האזרח, לבין האינטרסים הציבוריים בקיום החוק וגביית מס אמת. במסגרת זו, עומד בית המשפט על בחינת מידת האשם של כל אחד מן הצדדים באי גביית הארנונה במועד – הנישום אל מול הרשות המקומית. נקודת מוצא נוספת עליה עומד בית המשפט היא, כי אין נכס ללא ארנונה וזאת בכפוף לפטורים אשר נקבעו בחוק. "אין חיה כזו", כך צוטט בפסק הדין מתוך פסק דינו של בית המשפט העליון. ההגינות הנדרשת היא כלפי כולי עלמא.
השיקול המטה את הכף באופן רגיל כנגד חיוב רטרואקטיבי הוא אינטרס ההסתמכות של הנישום ותכנון צעדיו. בעקבות כך, לעיתים, אף נגרם לנישום נזק ראייתי כבד כתוצאה מהאיחור בהוצאת השומה. ואולם כאשר הנישום מודע לכך שהוא אינו מחוייב בארנונה כלל, בהעדר מקור כלשהו המצדיק אי חיוב ארנונה (כמו הסכם, פטור, או כל מקור אחר) ובהעדר מחלוקת עניינית לגיטימית, לא תתקבל טענת ההסתמכות על העדר חיוב. בית המשפט קובע כי במקרה דנן, בהעדר מקור כזה המניח את הדעת, חזקה על העותרת שידעה היטב מראשית הדרך, כי עליה לשלם ארנונה ואף ידעה את שיעורה. אין מדובר בנכס פעוט המצוי בשטח זעיר, אלא מדובר בעסק פעיל, המארגן מופעים ואירועים תמורת תשלום. העסק מלווה בוודאי באנשי מקצוע ויועצים, לרבות עורכי דין, כאשר בעלי החברה הם אנשי עסקים. לא ניתן לקבל את הטענה כי בנסיבות אלה החברה לא הייתה מודעת לחובתה לשלם ארנונה כפי שכל עסק או אזרח אחר משלמים. מול אינטרס ההסתמכות שמשקלו במקרה דנן נמוך, כך קובע בית המשפט, ומול האשם של הרשות בכך שהתרשלה ברישום נכון בספריה, ניצבים האינטרסים הציבוריים בקיום החוק תוך גביית מס אמת, שוויון, שמירת הקופה הציבורית והקטנת נזקים.
בנסיבות העניין מאשר בית משפט את החיוב הרטרואקטיבי לתקופה של 5 שנים לאחור.
ספק אם תוצאת פסק הדין מהווה איזון הולם של מכלול האינטרסים שעל הפרק – העירייה אמנם דרשה תשלום לתקופה של 10 שנים ואושרו 5 שנים בלבד, ואולם מתוך ה- 10 שנתיים התיישנו, כך שלמעשה אושרה לעירייה תקופה של כ- 80% מן החיוב הרטרואקטיבי. עם כל הקושי הקיים בהתנהלות הנישום, קיימת אף התנהלות לא תקינה בעליל של הרשות המקומית, ואישור החיוב הרטרואקטיבי לתקופה של 5 שנים בנסיבות העניין, אינו מאוזן ומהווה בהכרח הכשר להסרת אחריות מצד הרשות לבדיקת הנכסים שבתחומה וביקורת בהם בהתאם לחובתה. כפי שבדקה העירייה את הנכס בשנת 2016 היה זה מחובתה לבדוק אותו עוד קודם לכן, ולא ניתן לכך משקל מתאים לדעתנו בפסק בדין ותוצאתו.
סבורים אנו כי תוצאת פסק הדין היא בין היתר נגזרת של העובדה כי לא שולמה כלל ארנונה בגין הנכס, ואולם אם וככל שהיה מדובר בתיקון שומה קיימת (שטח או סווג), קרוב לוודאי שתוצאת פסק הדין הייתה משתנה לטובת הנישום. נישום המחויב באופן רטרואקטיבי בהעדר חיוב כלל, צריך להציג טיעון משכנע המבסס את הסתמכותו. ניכר מפסקיה זו ודומות לה, כי במקרים של העדר חיוב כלל, יש משום סתירת החזקה כנגד חיוב רטרואקטיבי והעברת הנטל להוכחת ההסתמכות לכתפי הנישום.
מכל מקום, פסק הדין מהווה דוגמא מובהקת לכך ש"חיוב רטרואקטיבי" אינו מילת קסם המובילה בהכרח לביטול החיוב, וכל מקרה נשקל לפי נסיבותיו, בעיקר בהתאם להתנהגות הצדדים.
התנהגותכם כנישומים, היא זו שתקבע ותחרוץ את גורל החיוב. עצתנו העקבית היא לא להתעלם מטעויות קיימות בחיוב, או העדר חיוב, ולהיוועץ בקשר לכך בהקדם, כדי להימנע מתסבוכת מיותרת ומחיר גבוה, שכן במקרים רבים מתווספת לחיוב גם ריבית גבוהה וצמודה בשיעור של 6% לשנה (וביחס לחלק מהתקופה הריבית עשויה להגיע ל- 9% לשנה לפני הצמדה).