מאת עו"ד טל יצחק אזרואל ועו"ד עדי מוסקוביץ
סוף שנת מס – זמן טוב, לא רק לחשבונות נפש עסקיים, אלא גם ל"סגירת חשבונות" מול הרשות המקומית ביחס לחובות עבר הרשומים על הנכסים המוחזקים על ידכם בתחום הרשות.
רגע לפי סיומה של השנה, ובעקבות שאלות רבות שהופנו אלינו בעניין, מצאנו לנכון להזכיר את מבצע הגבייה אשר אומץ על ידי חלק מן הרשויות המקומיות ובימים אלה פג תוקפו. המבצע נועד לדרבן מחזיקי נכסים ה"סוחבים" יתרות חוב היסטוריות לתקופה שעד ליום 31.12.2014 לשלם את חובותיהם, תוך שהם מקבלים מחיקה של 50% מסכום החוב הקודם. לכאורה נראה המבצע נוצץ ומזמין, אך המדקדק בפרטיו ילמד כי הוא לא התאים כלל לכל מקרה, וקיימים מקרים בהם בחירה לפעול על פיו, הייתה גורמת דווקא לאובדן זכויות, כך שברוב המקרים אין להצטער אם לא בחרתם במסלול זה.
תקנות ההסדרים (הנחה בארנונה) אשר במסגרתן הותקן המבצע, התנו את תוקפו ואת ההפחתה על פיו בפירעון מלא של חיובי הארנונה השוטפים לשנים 2015 ו- 2016, כך שהדבר עלול היה להיתפס כוויתור על טענות שעמדו לנישום ביחס לחיוב השוטף, ויותר מכך, במקרים רבים מדובר בחובות שהתיישנו זה מכבר או שחל שיהוי בגבייתם ועל כן הרשות המקומית כלל לא יכולה לגבותם. כך יוצא כי נישום אשר חובותיו מתייחסים לתקופה שקדמה ל- 7 שנים למשל (התיישנות), או במקרה בו הרשות לא פעלה לגביית החוב במשך תקופה ממושכת (שיהוי), ואותו נישום פעל לפי ההסדר, הוא אמנם שילם רק 50% מיתרות חובו, אך משום שיתרות אלה התיישנו או חל לגביהן שיהוי, קם ספק רב אם המבצע היטב עימו.
אין זה אומר שלא צריך לטפל – נהפוך הוא, יש לבדוק, ולנקוט בדרך פעולה מתאימה כדי להביא את התוצאה המיטבית עבור הנישום, לצורך שימוש בטענות ההתיישנות והשיהוי שעשויות להוביל במקרים מסוימים למחיקה מלאה של החוב. כפי שנפסק בהלכת נעמה נסייר, מי שנגדו הליכי גבייה מנהליים, זכאי להגיש עתירה מנהלית נגד הרשות הנושה, כדי לטעון במסגרתה כי החוב כלפיו התיישן. הפסיקה הרחיבה קביעה זו וקבעה בפסק דין קורן את החובה לבצע מחיקה של יתרות חוב אלה בספרי הרשות המקומית.
במאמרנו המפורסמים באתר המשרד, הזכרנו לא אחת את הנושא, ומשבאנו לכאן נזכיר פסק דין נוסף שניתן בעת האחרונה הממשיך ומבסס את הדין הנוהג בסוגיה. כוונתנו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי השופט שמואל מנדלבאום בעת"מ 63691-09-16, אבו נמר ואח' נ' מנהל הארנונה בטמרה.
דובר במחלוקת ביחס לחיוב ארנונה שהוטל על הנישום לשנים 2006-2009. בשנת 2015 קיבל העותר הודעה מבנק אצלו נוהל חשבונו, בדבר עיקול בגין חובות אלה, ושנה לאחר מכן, ננקט ע"י הרשות הליך עיקול נוסף אשר בעקבותיו חולטו כספים לטובת המועצה. הנישום פנה לבית משפט בעתירה מנהלית כנגד ההליכים שהופעלו נגדו, ובמסגרת עתירתו טען להתיישנות ושיהוי של החובות הרשומים על שמו. המועצה מצידה טענה כי היא נקטה בהליכים ממשייים אשר יש בהם כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות והשיהוי, כך שיש לדחות את העתירה. בית המשפט דחה את טענות המועצה וקיבל את העתירה באופן מלא, תוך שהוא קובע מספר קביעות חשובות, המחדדות ואולי אף מרחיבות במובן מסוים את ההלכות הנוהגות בעניין:
ראשית, בית המשפט מעגן ומבסס את חובת הרשות המקומית להוכיח כי היא שלחה חיובים והודעות דרישה לנישום. תוך כך קובע בית המשפט כי במקרה בו לא הוצגו ע"י הרשות המקומית הודעות הדרישה, וממילא לא הוכח כי הן נשלחו לנישום, עילת התובענה קמה 30 יום לאחר מועד החיוב כפי שמופיע בתדפיסי הרשות המקומית (במקרה דנן ה- 14 לחודש השני בכל חיוב תקופתי). קביעה זו חשובה לא רק לצורך כימות הסכום שהתיישן, אלא גם בעלת חשיבות כללית בתחום המינהלי, שכן היא מבססת את חובת הרשות המקומית להוכיח משלוח לנישום, דבר החשוב גם במקרים של טענה לאיחור בהגשת השגה למשל (שכן הרשויות המקומיות נוהגות לשלוח את החיובים בדואר רגיל).
שנית, כלל ידוע הוא שלצורך הכרעה בשאלת עצירת מרוץ ההתיישנות, יש לבחון את מהות הפעולות שביצעה הרשות לאכיפה. במקרה דנן, בין יתר ראיות הרשות לפעולות אלה, הוצגו על ידה תדפיסי חשבון הנישום בספריה. תדפיסים אלה זוכים בדרך כלל להגנה וחוסים תחת כלל חזקת תקינות מעשה הרשות, ואולם במקרה דנן קובע בית המשפט כי הם אינם מקיימים את הדרישות שנקבעו בסעיף 36 לפקודת הראיות ואינם מהווים "פלט" כהגדרתו בסעיף זה ומשכך אינם יכולים להוות ראיה. בהתאם לקביעת בית המשפט, המשיבה לא התייחסה לדרישת סעיף 36, להוכיח כי דרך הפקת התדפיסים יש בה בדי להעיד על אמינותן וכי המשיבה נוקטת באורח סביר באמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת מחשב ועל כן לא ניתן להתייחס אלינם כרשומה מוסדית. הדברים חשובים ויש להם משמעות רבה לא רק לסוגיה הספציפית שנדונה בפסק הדין.
שלישית, בית המשפט חוזר על הקביעה ולפיה לצורך עצירת מרוץ ההתיישנות על הרשות המקומית להוכיח כי נקטה פעולות ממשיות ורצופות לאכיפה ולהציג ראיות ממשיות לשם כך, ואולם הוא מרחיב את הקביעה ופוסק כי גם אם נקטה בפעולות מסוג זה, אך הן לא הובאו לידיעת הנישום, אין בהן כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.
רביעית, בית המשפט חוזר גם על הקביעות ביחס לשיהוי באכיפת חובות ארנונה תוך שהוא מזכיר את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהנחיות הנוגעות ל"הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים )גביה)הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 7.1002 (התשע"ב", לפיהן על הרשות לפתוח בהליכי גביה תוך פרק זמן סביר שמן הראוי שלא יהיה ארוך משלוש שנים. בית המשפט מזכיר את ההגדרות בהנחיה ביחס לפרקי זמן מרביים בין מכתב הדרישה הראשון לבין מכתב דרישה לתשלום מידי (חצי שנה), ולאחר מכן ההודעה על הטלת עיקול ראשון (שנה), וקובע כי במקרה דנן הרשות לא עמדה בדרישות אלה ועל כן מקבל גם את טענת השיהוי.
משכך קובע בית המשפט כי החובות הרשומים על שם הנישום חלקם התיישנו ולגבי חלקם חל שיהוי ועל כן לא ניתן לגבותם. כתוצאה ישירה מקביעה זו קובע בית המשפט את השבת הסכומים אשר נגבו כתוצאה מהליכי הגבייה שהופעלו, וגם בעניין זה יש חידוש והכרה בטענות שיהוי והתיישנות כ"חרב" ובמסגרת עתירה מנהלית.
חשיבותו של פסק הדין היא רבה לדעתנו, לא רק בסוגיית ההתיישנות והשיהוי אלא גם משום שהוא מהווה דוגמא לשימוש זהיר ומרוסן בחזקת תקינות מעשה הרשות המקומית, בין אם באופן מכוון ובין אם לאו.