מוסקוביץ, אזרואל - משרד עורכי דין

בית המשפט לעניינים מנהליים קבע עקרונות חדשים לחישוב היטל השבחה בפרויקטי התחדשות עירונית ופינוי-בינוי, תוך דחיית ערעור הוועדה המקומית בעניין מכירת דירה במתחם דפנה-ארלוזרוב בתל אביב. נקבע שבמכירת דירה בפרויקט פינוי-בינוי יש להעדיף את שיטת ההשוואה הישירה על בסיס עסקאות במתחם, שכן השוק יודע לתמחר את כל המאפיינים הייחודיים לרבות תקופת הדחייה ואי הוודאות. נדחתה באופן נחרץ הגישה של הכללת שווי השימוש בתקופת הביניים בחישוב ההשבחה. בית המשפט קבע שיטה חדשה: במקום להפעיל מקדם דחייה על כלל השווי במצב החדש, יש להפעילו רק על תוספת השווי הנובעת מהתכנית החדשה, מכיוון שחלק מהזכויות כבר זמינות במועד אישור התכנית.

בית המשפט המחוזי אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד המועצה האזורית לב השרון שגבתה ארנונה שלא כדין על פרגולות מקורות בכיסוי פלסטי שקוף, למרות שתיקון חקיקה מינואר 2019 קבע פטור מארנונה לפרגולות כאלה. המועצה התעלמה מהתיקון במשך כשלוש שנים והמשיכה לגבות ארנונה בניגוד לעמדת היועץ המשפטי שלה ורק באוקטובר 2021 הודיעה על יישום התיקון. במסגרת ההסדר תשיב המועצה לזכאים את תשלומי הארנונה בגין 24 החודשים שקדמו לתובענה, בסכום מקסימלי של 703,243 שקלים הכולל ריבית.

בית משפט לעניינים מנהליים דחה תובענה ייצוגית נגד עיריית תל אביב בטענה לאפליה במועדי עדכון ארנונה לאחר מדידות נכסים. המבקש טען שהעירייה מחייבת רטרואקטיבי כשהשטח גדל ופרוספקטיבי כשהשטח קטן, אך בית המשפט קבע שאין לו עילת תביעה אישית וכי המקרים שהציג אינם מוכיחים אפליה. מדגם של העירייה הראה רק 30 מקרים של הקטנת שטח מול 162 מקרים של הגדלת שטח, מספרים שלא מעידים על מדיניות אפליה, ובית המשפט הדגיש שכל מקרה נבחן לגופו.

עיריית כרמיאל תבעה חברה ובעל השליטה בה בגין חוב ארנונה של 460,261 ₪ עבור נכס עסקי. החברה הודתה בחלק מהחוב וטענה שעזבה את הנכס במרץ 2019, בעוד העירייה טענה שהחזיקה בו עד אפריל 2019. השופטת קבעה חוב בסך 144,354 ₪ כנגד החברה בהתבסס על תדפיסי החוב שהציגה העירייה. התביעה כנגד בעל השליטה נדחתה מאחר שלא הוכח שהחברה הפסיקה פעילותה (תנאי לחיוב אישי לפי חוק ההסדרים) ולא נמצאה הצדקה להרמת מסך לפי חוק החברות.

המערערת בעלת זכויות בשתי חלקות בלתי מפותחות הסמוכות ליישוב אור-עקיבא, שיועדו במקור לשימוש חקלאי ובשנת 2020 אושרו תכניות מתאר ששינו את ייעודן להקמת שכונות מגורים. המערערת טענה כי בהערכת השווי במצב הקודם יש להביא בחשבון את השפעת התכניות שסימנו את המקרקעין כ"אזור פיתוח עירוני", בעוד המשיבה טענה כי יש להעריך את השווי לפי הייעוד החקלאי המאושר בלבד. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי במקרה זה התכנית הארצית, המחוזית והמקומיות מהוות "רצף תכנוני אחד", ויש לנטרל את השפעת התכניות הקודמות על שווי המקרקעין. בית המשפט קבע כי התכניות הללו לא כללו הוראות קונקרטיות ולא היה בהן וודאות לגבי שינוי ייעוד החלקות הספציפיות של המערערת.