בדעת רוב אישר בית המשפט העליון חיוב רטרואקטיבי בארנונה

מאת עו"ד טל יצחק אזרואל

הדיון בנושא חיובים רטרואקטיביים עולה פעמים רבות על המדוכה, ובתי משפט נדרשים אליו לא אחת. כלל ידוע הוא כי חיוב רטרואקטיבי יאושר במקרים חריגים ולא כדבר שבשגרה.
אכן – חיוב רטרואקטיבי הוא החריג ולא הכלל, עם זאת אין מדובר בנוסחת קסם המובנת מאליה המובילה בכל מקרה לביטול החיוב. דוגמה לכך הוא פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין עע"מ 89/13 עיריית ר"ג נ' אריה הראל.

דובר במחזיק נכס בעיר רמת גן אשר לא שילם ארנונה משך עשרות שנים. לטענתו היה קיים נוהג שלא מחייבים בארנונה את האזור בו נמצא נכסו. בעל הנכס ניהל דין ודברים ממושך עם הרשות המקומית שהכירה את הנכס ואף ניהלה איתו משא ומתן ביחס לפינויו. רק לאחר שהמו"מ הסתיים, נזכרה העיריה לשלוח לו חיוב ארנונה רטרואקטיבי לתקופה של שנתיים אחורה ובסך כולל של 250,000 ש"ח.

השופט דנציגר סבר כי העיריה יצרה הסתמכות לגיטימית שאינה מאפשרת השתת חיוב רטרואקטיבי, מה גם שהיא ידעה היטב על הפעילות בנכס במחלוקות שונות מחוץ ליחידת הארנונה. הוא הוסיף כי לו העיריה היתה מעלה את הסוגיה במהלך המו"מ לפינוי הנכס או בהקשרים אחרים בהם באה עם המחזיק במגעים, יתכן והיתה לכך השפעה על תוצאת המו"מ או המגעים האחרים. שתיקתה הרועמת והממושכת של העיריה כאשר כל המידע היה מונח לפניה, במיוחד לאחר שהיא מסיימת מו"מ בנושא פינוי הנכס, יוצרת הסתמכות שאינה מאפשרת הטלת חיוב רטרואקטיבי.

השופטת ברק ארז והשופט מזוז קבעו ברוב דעות (ונגד דעתו החולקת של השופט דנציגר) כי מי שאינו משלם ארנונה כלל ואינו מצביע על טענת פטור לגיטימית שיכולה להצדיק את הסתמכותו על פטור שניתן לו בפועל, הריהו כמי שעצם את עיניו ונהנה מרשלנות העיריה בחוסר תום לב. למחזיק נכס שכזה לא ראויה הגנה מעבר לתקופת ההתיישנות והחלטת העיריה לחייבו רק שנתיים אחורה היא יותר מסבירה בנסיבות העניין.

בית המשפט מציין שהמחזיק נהנה מפטור ממושך בארנונה במשך עשרות שנים, כאשר הוא למעשה מעביר משאבי ציבור לכיסו הפרטי, שעה שהוא אמור לדעת היטב כי עליו לשלם ארנונה, שהרי בהעדר הסתמכות סובייקטיבית על פטור חוקי, כל מחזיק בנכס יודע כי עליו לשלם ארנונה. האשם הרובץ לפתחה של העיריה הוא גם אשמו של המחזיק, אשר אין לו במקרה דנא אינטרס הסתמכות המגן עליו מפני חיוב רטרואקטיבי.

לטעמנו התוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון אינה מחויבת המציאות. העובדה שהעיריה ניהלה עם המחזיק מו"מ בקשר לפינוי הנכס והעלתה את דרישתה לתשלום ארנונה גם לאחר שזה הסתיים, יוצרת לדעתנו מניעות שיסודה בחובת תום הלב של הרשות. חובה זו מוגברת יותר מחובתו של הנישום. גם אם הנישום ידע משך עשרות שנים שהוא אינו מחויב בארנונה בשל טעות, אין בכך בהכרח בכדי לשלול את הסתמכותו על מצגי הוויתור שיצרה העיריה בדיעבד כשהיא ניהלה איתו מו"מ בקשר לפינוי הנכס ולאחר שפעלה מולו ביחס לנכס גם בהקשרים אחרים.

לדידנו יתכן ובפסק הדין קיים כשל נוסף, שכן בית המשפט מסיק מחיוב הארנונה שנשלח אליו (ביחס לשנתיים) על היקף הפטור ממנו הוא נהנה. דומה כי התחושה הקשה של אובדן כספי ציבור בסכומים משמעותיים היא זו שדרבנה את בית המשפט לאשר את החיוב הרטרואקטיבי. הקושי הנוסף בפסק דין נובע מכך שהוא עלול לפתוח פתח רחב בנושא של חיובים רטרואקטיביים לרבות שינוי סווגים ושטחים מן הטעם שנישום "היה צריך לדעת".