בית המשפט העליון ביטל תעריף שאושר על-ידי שרי הפנים והאוצר: מכבסה אינה "תעשיית שירותים"

מאת עו"ד עדי מוסקוביץ

אליהו זהר מפעיל בכיכר הדוידקה בירושלים מכבסה מרכזית שאוספת פריטים ממכבסות בעיר, מבצעת בהם ניקוי יבש, הסרת כתמים, כביסה ידנית, גיהוץ ופעולות נוספות המקובלות במכבסות בסדר גודל שכזה.

עד שנת 2006 חויבה המכבסה של זהר בהסדר פשרה לפי סיווג "מלאכה". בשנת 2006 יצרה עירית ירושלים סיווג חדש למכבסות, כאשר למכבסה גדולה הנמצאת בעטרות ניתן תעריף מוזל של כ- 133 ש"ח למ"ר ואילו לשאר המכבסות קבעה מועצת העיר ירושלים, באישור שרי הפנים והאוצר, תעריף זהה לזה שנקבע לנכסים המשמשים כ"משרדים שירותים ומסחר". מהלך זה הקפיץ את חיובי הארנונה של אליהו זהר ביותר מפי-שתיים, מ- 149 ש"ח למ"ר ל- 325 ש"ח למ"ר.

אליהו זהר לא הרים ידיים והגיש עררים לשנים 2006 עד 2008. בשנת 2009 הוברר לו כי ועדת הערר רואה עצמה כבולה לצו הארנונה ולכן הוא עתר לבית המשפט המחוזי וביקש לבטל את הסיווג בצו הארנונה עצמו. הוא טען כי הצו מפלה ובלתי סביר, שכן הוא עובד בעבודת כפיים המהווה אומנות ולכן התעריף שנקבע בצו הארנונה המחייב מכבסה כאילו היא שירותים  דינו להתבטל.

בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. נקבע כי אמנם השרים אישרו את צו הארנונה, אולם אם מכבסה היא מלאכה אזי התעריף שנקבע בצו אינו חוקי כי הוא עולה על התעריף המירבי שנקבע בתקנות לנכסים המשמשים כ"מלאכה". גם טענת השיהוי של העיריה נדחתה בנימוק שהעותר לא יצר שום מצג או הסתמכות לפיו הוא מתכוון לוותר. לגופו של עניין נקבע, כי אין מדובר בתעשייה המייצרת מוצרים בייצור המוני ומכאן שגם לא מדובר "במלאכה". לדעת בית המשפט המחוזי העותר אינו "כובס" אלא בעל מכבסה, הוא אינו אומן ומרכז הכובד של פעילותו היא "כתעשיית שירותים".

אליהו זהר פנה למשרדנו והגיש באמצעותנו ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון (מפי השופט מזוז) קבע כי בציר השימושים הקלאסי יש בצד אחד תעשייה מסורתית של "צווארון כחול", באמצע מלאכה, ובקצה השני שירותים מסורתיים של "צווארון לבן". בית המשפט העליון אמנם לא התייחס לנקודות נוספות שניתן להעמיד על אותו "ציר שימושים", אולם מאליו מובן כי תעשיית ההי-טק ותעשיות נוספות שאינן "צווארון כחול" ימצאו על אותו ציר בסמוך לתעשייה ולא לשירותים, כל מקרה לגופו. לאחר העמדת השימושים על אותו ציר, נפסק כי עבודת הכיבוס היא מלאכת כפיים של "צווארון כחול" הקרובה יותר למלאכה מאשר לשירותים וכי הצורך בשטחים לאחסון ציוד, כמו במקרה של מכבסה, הוא זה היוצר בין היתר את ההצדקה לתעריף המוזל למלאכה. עוד נפסק כי אין כל חשיבות לכך שניתן לבצע את הכביסה בבית וכי יש לאבחן בין מכבסה מרכזית לבין מכבסות שכונתיות או מכונות אוטומטיות שבהן אין עבודת כפיים.

השלכותיו של פסק הדין ברורות ומיידיות. ראשית, אין די בלקבל את אישור שרי הפנים והאוצר לסיווג ותעריף שבצידו. אם התעריף חורג מזה שנקבע בתקנות, הרי שניתן וצריך לבטלו. שנית, נקבע כי ניהול הליכי ערר מכשיל את טענת השיהוי שמעלה העיריה. מדובר בקביעה חשובה שכן הרשויות המקומיות מקפידות לטעון לשיהוי מקום בו העתירה מוגשת לאחר 45 ימים, גם אם הנושא היה תלוי ועומד בכל התקופה בפני ועדת הערר. שלישית, והחשוב מכל, בית המשפט העליון מדגיש את תפקידו של בית המשפט כמי שחייב לפרש את החוק ואין זה מתפקידו לבחון האם הרשות מפרשת אותו באופן סביר. פירוש הדין הוא לא רק חובתו של בית המשפט, אלא הוא החובה השיפוטית הנעלה ביותר ממנה הוא אינו רשאי להשתחרר. לפיכך השאלה האם פרשנות העיריה סבירה אינה על הפרק ובית המשפט המחוזי טעה כאשר נדרש לשאלה זו:

"אלא שעניינו של הערעור דנן אינו בשאלה של מדיניות, המסורה לשיקול דעת הרשות, אלא בפרשנות של דין (פרשנות המונחים "מלאכה" ו"שירותים" שבתקנות), תפקיד המסור כל כולו לבית המשפט.

'פרשנות דברי חקיקה היא פונקציה שיפוטית הנגזרת מחובתו של השופט להכריע בסכסוך. על כן אין עקרון 'מתחם הסבירות' חל לענין פרשנות דבר חקיקה. החובה לומר מהו הדין – אם בפירושו, אם בהשלמתו ואם בפיתוחו – היא חובה שיפוטית.' (בג"צ 869,931/92 זווילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית ואח', פ"ד מו(2) 692, 703 (1992))."

לצערנו, בתי המשפט המחוזיים ממשיכים להוציא תחת ידם פסיקה הנגועה בסתירה לוגית: מחד, נפסק כי ועדות הערר הן ערכאה מעין שיפוטית ולפיכך אין מתערבים בקביעותיהן העובדתיות. מאידך, נפסק כי ועדות הערר הן גופים מנהליים ובתי המשפט לא יתערבו בהחלטותיהן אם הן סבירות. מאחר וסבירות הינו עניין גמיש, הרי שבתי המשפט המחוזיים נמנעים מלהתערב בהחלטות ועדות הערר גם כשמדובר בהחלטות סותרות של ועדות ערר באותה רשות. גישה זו מעוררת קשיים רבים, מרבה מחלוקות ופוגעת באמון הציבור במערכת המשפט, שעה שזה עומד משתהה כיצד בתי המשפט מאשרים תוצאות הפוכות והוא, הנישום, נותר ללא סעד. גישה זו נדחתה על-ידי בית המשפט העליון בעניין זהר, שהבהיר כי ככל שמדובר בפרשנות של חיקוק – ואין חולק שצו ארנונה הוא חיקוק – המבחן הוא תמיד האם פרשנות העיריה היא נכונה ולא אם היא סבירה. נפסק שעילת ההתערבות במבחן של סבירות היא רק מקום שבו מוקנית לרשות המקומית שיקול דעת בקביעה של מדיניות (עע"מ 2503/13 אליהו זהר נגד עירית ירושלים).