דמי חסות עירוניים
מאת עו"ד עדי מוסקוביץ

בעלי מגרשים בצפון תל-אביב נדרשו לחתום עם העיריה על "הסכם פיתוח" ולשלם סכומים שאין להם זכר בחוק. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר במדיניות בעייתית ומפלה, אך פטר את העיריה מחובת ההשבה.

ראובן מגיש תביעה כספית נגד שמעון. מנהל בתי המשפט מודיע לראובן, כי בשל העומס הרב בבית המשפט הנחה נשיא בית המשפט העליון לסיים את הטיפול בתיק בתוך  7 שנים. מנהל בית המשפט מוסיף, כי אם ראובן רוצה שתביעתו תתברר קודם לכן, הוא "כדאי" לו לחתום על הסכם "טיפול מיוחד" במסגרתו הוא נדרש להכפיל את סכום האגרה ולאפשר בכך לגייס את המשאבים לטיפול מהיר בתביעתו.  ראובן מוחה וטוען כי בבית המשפט שבו הוגשה התביעה אין כל עומס וכי בסכום האגרה המקורי שנקבע בחוק יש כדי לתת מענה לטיפול מהיר ביותר בתביעתו. משלא הובא התיק לדיון, נאלץ ראובן לחתום על הסכם ה"טיפול המיוחד" כשהוא מוסיף ליד חתימתו את האותיות "ת.מ." (תחת מחאה). לאחר שראובן משלשל דמים נוספים לקופת בית המשפט, מובא התיק לדיון בפני שופט. ראובן אמנם בא על סיפוקו ותביעתו התבררה כדבעי, אך בה בעת הוא ממהר להגיש תביעת השבה כנגד המדינה בה הוא דורש את כפל האגרה שנגבה ממנו ללא בסיס חוקי. בית המשפט דוחה את תביעתו בנימוק שהסכמים צריך לקיים וכי ראובן לא הוכיח שאין בבית המשפט עומס המצדיק תשלום נוסף. בית המשפט מוסיף כי אמנם מדובר במדיניות בעייתית ומפלה, אולם ראובן
הוא זה שהופלה לטובה וכל יתר המתדיינים האחרים שממתינים ארוכות לברור תביעתם הם הנפגעים האמיתיים, ולא ראובן.

אם נראה שמדובר במשל הזוי, אז מתברר שדווקא המציאות עולה על כל דימיון. האדונים ברונדו חיים ושמואל למדו זאת על בשרם, שעה שנדרשו על-ידי עירית תל-אביב לשלם סכומים נכבדים כהוצאות "פיתוח מיוחד", כתנאי למתן היתר בנייה על מגרש שבבעלותם בצפון תל-אביב.  משפחת ברונדו מחתה, שילמה ולאחר שקיבלה תעודת איכלוס (טופס 4) – תבעה לקבל את כספה בחזרה. בית המשפט המחוזי (השופטת רינה משל) קבע כי מדיניות העיריה היא בעייתית ומפלה, אך באותה נשימה דחה את תביעת ברונדו.

בכל הכבוד, פסק הדין ותוצאתו מקוממים, הן מהבחינה מוסרית והן מבחינה משפטית. משהגיע בית המשפט למסקנה כי העיריה לא נהגה כשורה, היה עליו ללמד אותה לקח ולהורות על השבת כל הסכומים שנגבו שלא כדין. רגישותו המיוחדת של בית המשפט לקופה הציבורית היא שגורמת לרשויות המקומיות לעשות דין לעצמן; היא זו שמערערת את האמון הציבורי ברשויות השילטון והיא זו אשר גורמת בסופו של דבר לגבייה בלתי חוקית ועומס בבית המשפט. דמה של משפחת ברונדו אינו פחות סמוק מדמם של כל תושבי העיר תל-אביב. האחרונים נהנו מהגבייה הבלתי חוקית, הם אשר מינו את נבחרי העיר לנהל באופן מפלה את ענייני הפיתוח ועליהם יתפזר הנזק כך שאף אחד מהם לא יחוש בו באמת. לעומת זאת, משפחת ברונדו ורבים מבעלי המגרשים בצפון תל-אביב, חשים כי מישהו ניצל את כוח השררה והחליט להטיל עליהם מס הכנסה נוסף ללא כל סמכות חוקית, אולי משום שחשב שכספם של "צפונים" הוא הפקר.

נראה כי בני משפחת ברונדו סבורים שבית המשפט שדן בתביעתם אינו יושב בתוך עמו, בוודאי לא בתוך עירו, על אחת כמה וכמה כאשר הוא תמה על הטענה כי ביטול ההסכם מייד לאחר חתימתו עשוי להביא להקשות על קבלת תעודת איכלוס.

אילו פרשת ברונדו הייתה יחידה לא היה יוצא קצפם של יזמי העיר תל-אביב. פסק הדין בעניין ברונדו הנו אחרון בסדרה של פסקי דין דומים שיצאו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב בחודשים האחרונים. מדובר בפסיקות הסותרות באופן מפורש הלכה של בית המשפט העליון בעניין רשות העתיקות, שם נקבע כי יזם הנדרש לחתום על "הסכם" כתנאי לקבלת היתר בנייה לעולם לא יוחזק כמי שהסכים לכך מרצונו החופשי. גם בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט נאמן) סבר שכספים הנגבים מכוח חוזה וכתנאי למתן היתר בנייה צריכים לחזור לבעליהם, אלא אם הרשות המקומית תתמוך את גביית הכספים הללו "בנסיבות ראויות".

הלקח של משפחת ברונדו ראוי שילמד, בוודאי על-ידי מאות היזמים הממשיכים בימים אלה לשלם לעירית תל-אביב מאות מיליוני שקלים על לא עוול בכפם: ממש לא מומלץ למהר ולחתום עם העיריה או הוועדה המקומית על "הסכם פיתוח" המזכיר את הביטויים "קרן צפון מערב", "מבני ציבור", "שטחים ציבוריים", "הוצאות פיתוח מיוחדות", הוצאות תכנון תב"ע ועוד כיוצא באלה דרכים לא מקוריות למלא את קופת הרשות המקומית; אם כבר היזם עומד כשגבו אל הקיר וחרב הבנק המלווה מתהפכת מעל צווארו – מוטב לו שיחתום וימהר לבטל את הסכם הפיתוח מייד לאחר שקיבל את היתר הבנייה המיוחל, כשהוא תובע את כספו בחזרה; והחשוב מכל, חובה להצטייד בראיות המוכיחות כי גביית כספים במסגרת "הסכם הפיתוח" אינה נחוצה לרשות המקומית לצורך הוצאת היתרי בנייה. במקרים רבים ניתן להראות בנקל כי היטלי הפיתוח הרגילים והיטלי ההשבחה מהווים מקורות מימון מספקים וזמינים וכי דמי הפיתוח "המיוחדים" אשר נגבים בנוסף, בדרך כלל באופן שרירותי ומפלה, יוצרים לעיריה רווחים של עשרות מיליוני שקלים לכל מתחם תב"ע.

(תא(ת"א) 2766/00 ברודנו חיים נגד עירית תל-אביב ניתן ביום 15.8.06)