האבסורד שבפסיקה החדשה - ארנונה שלא ע"פ השימוש?
מאת: טל יצחק-אזרואל, עו"ד
סמכות הרשות המקומית להטיל ארנונה כללית על נכסים מוסדרת בהוראת סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה:
ארנונה תחשב לפי "יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס".
שרי הפנים והאוצר קבעו בתקנה 1 לתקנות ההסדרים במשק המדינה כי סיווג נכס משמעו: "קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש הנעשה בו".
נגזרו מס' הלכות משנה הנוגעות לסיווג נכס:
איסור חיוב ארנונה ע"פ מיהות המחזיק בנכס, שכן חיוב כזה, עומד בניגוד להוראת סעיף 8.
האם בתי המשפט אכן מקפידים על הכלל לפיו סיווג נכס יעשה ע"פ השימוש שנעשה בו?
התשובה לשאלה זו אינה חד משמעית. במה דברים אמורים?
בשנים האחרונות מתקיים דיון רחב היקף בפסיקה בסוגיית חיובם בארנונה של שטחי חנייה המשרתים עסק. בחרנו להציג את הבעייתיות דרך פסיקה זו.
השאלה: האם שטחי חנייה המשרתים עסק יחויבו כחלק מן העסק ע"פ התעריף לפיו מחויבים השטחים העיקריים שבו, או שמא יחויבו ע"פ סיווג נפרד המתאים לשימוש של חניה הנעשה בהם בפועל וקיים במרבית צוי הארנונה.
נוסיף ונציין כי בד"כ מדובר בהפרש תעריפים משמעותי (תעריף שנקבע לעסק עומד על כ- 300 ₪ למ"ר בעוד שהתעריף שנקבע לשטחי חנייה עומד על כ- 50 ₪ למ"ר).
ברע"א 10643/02 חבס נ' עיריית הרצליה (טרם פורסם פסק דין מיום 14/5/06) דן בית המשפט בחיוב שטחי חניה במבנה אשר בבעלות חברת חבס. העירייה חייבה את שטח החניון, ע"פ התעריף לפיו חויב העסק, במקרה דנן- מבנה תעשייה.
השאלה שהועלתה היא האם יש לסווג את שטח החנייה בתעריף שנקבע לחניון בתשלום או בתעריף הארנונה שחל על העסק אשר כאמור הינו גבוה יותר משמעותית?
בית המשפט המחוזי קבע כי יש לחייב את שטחי החניה ע"פ הסיווג שנקבע לשטחים העיקריים- קרי ע"פ סיווג תעשייה.
בית המשפט העליון קיבל את הערעור שהוגש על פסק הדין וקבע כי יש לסווג את שטחי החניה, ע"פ סיווג "חניון בתשלום".
בדנ"א 4486/06 עירית הרצליה נ' חבס, דחה בית המשפט העליון את עתירת העיריה.
לכאורה, יש בפסק הדין בכדי לבסס את המסקנה לחיוב שטחי החניה הפרטיים ע"פ סיווג חניון , עם זאת, יש לשים לב לדברי הש' בייניש בפסק דינה, לפיהם אין לראות בפסק הדין שניתן בעניין חבס הלכה בעניין חיוב שטחי חניה פרטיים שכן כל אחד מן השופטים הגיע לתוצאה בדרך אחרת.
שאלת חיוב שטחי החניה בארנונה נדונה גם בע"א 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפה:
דובר במבנה, אשר בקומת המרתף בו מצויים שטחי חנייה. המערערים החזיקו בשטחי חנייה חלקם בשכירות וחלקם בבעלות. העיריה חייבה את שטחי החניה בסיווג "עסקים אחרים", קרי ע"פ סיווג המבנה העיקרי.
גם בפסק דין זה עלתה השאלה האם יש לסווג את שטח החנייה בתעריף של חניון בתשלום או בתעריף ארנונה החל על העסק העיקרי?
בית המשפט פסק כי יש לסווג את שטחי החניה על פי התעריף לפיו מחויב העסק.
השופטת נאור קבעה בפסק דינה (בדעת רוב), כי כאשר אדם רוכש מקום חניה והוא חונה במקום שבבעלותו, לא ניתן לומר כי "החניה בו נעשית תמורת תשלום". בשאלת סיווג שטח החניה נקבע, כי יש לראותו כצמוד מהותית לשטח המשרד, לא ניתן להפרידו ויש לסווגו על פי אותו סיווג בו מחויב העסק העיקרי.
ע"פ דעת מיעוט של השופטת ארבל, שטח החניה מהווה חניון בתשלום ויש לסווגו על פי סיווג חניון. ע"פ גישה זו, אין הבדל במהות בין חנייה שמשמשת אדם אחד באופן קבוע לבין חנייה אשר מתקיימת בה תחלופה בין החונים, בשני המקרים יש תרומה לפיתרון בעיית החנייה.
בית המשפט עורך אבחנה בין שטחי חניה המוחזקים בשכירות (כפי שהיה בחבס) לבין שטחי חניה שבבעלות המחזיק (כפי שהתקיים בגולדהמר) וקובע כי הקביעה בחבס נכונה לשטחים מושכרים.
ספק אם האבחנה בין שוכר לבעלים כפי שנעשתה בפסק דין גולדהמר יכולה לבסס את המסקנה ביחס לחיובם בארנונה. שאלת המחזיק בשטחי החניה אינה רלבנטית לצורך קביעת הסיווג הנקבע ע"פ השימוש שנעשה בשטחים אלה.
לדעתנו מדובר בפתח אשר אין לאפשרו והוא עלול להכשיר מצב של חיוב ארנונה ע"פ מיהות המחזיק בנכס.
יוצא אפוא שפסיקת בית המשפט בעניין זה, עלולה להביא למצב הסותר את ההלכות שיצאו זה מכבר מפי ביהמ"ש העליון ואנו תקווה שהרשויות המקומיות, יפרשו את הפסיקה באופן שיתיישב עם הכלל לפיו חיוב נכס יעשה ע"פ שימוש, ולא ע"פ מיהות המחזיק בנכס.