מאת עו"ד טל יצחק אזרואל ועו"ד עדי מוסקוביץ
השאלה הנוגעת לחובת הרשות המקומית לפנות את האשפה של העסק שלכם, הטרידה ומטרידה את בתי המשפט בשנים האחרונות לא אחת. שאלה זו גוררת אחריה מטבע הדברים שאלות רבות אשר מגיעות לפתחנו חדשות לבקרים:
– "האם חלה על הרשות המקומית חובה לפנות את האשפה של העסק שלנו?"
– "האם פינוי האשפה הוא שירות שעל הרשות לספק לי בתמורה לתשלום הארנונה המשולמת לה?"
– "אני מפעיל חברה חיצונית שמפנה לי את האשפה מהעסק ומשלם לחברה סכומי כסף כבדים בגין שירות זה. האם זה תקין?"
– "אני נדרש לשלם אגרת פינוי אשפה לרשות המקומית בנוסף לתשלומי הארנונה. האם זה חוקי?"
אכן, מחזיקי נכסים רבים, לא מקבלים כלל שירות של פינוי אשפה מהרשות המקומית, ונושאים בעלות הפינוי המלאה בעצמם, תוך שהם מוציאים בגין הפינוי הוצאה כספית כבדה ביותר. אחרים מקבלים אמנם את שירות הפינוי מן הרשות המקומית, אך משלמים בתמורה אגרת פינוי אשפה בנוסף לתשלום הארנונה. בדרך כלל מדובר בהתנהלות ממושכת של שנים, שלעיתים מאפשרת לא רק את קבלת השירות מהיום והלאה, אלא אף החזרים בגין תשלומים ששולמו ביתר בשנים קודמות.
ואולם, גם כמי שמייצגים נישומים, עמדתנו והמלצתנו העקבית היא שלא למתוח את הגבול יתר על המידה: לא מבחינה עסקית, לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה משפטית. פסק הדין שניתן לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין עע"מ 7187/17 עיריית קרית גת נ' ביג מגה ואח' מעיד על כך ונרחיב עליו במאמרנו זה, אך לא לפני שנעשה קצת סדר בבלאגן.
עקרונית, הרשות המקומית מחויבת לפנות אשפה בסיסית-ביתית, וזאת כנגד תשלום הארנונה אשר אנו משלמים לה באופן שוטף. נראה שהיום קיימת הסכמה שלא כך הדבר כאשר מדובר באשפה הנוצרת אגב פעילות של מפעל או עסק שאותה לכאורה חייב המפעל לפנות בעצמו ועל חשבונו. ואולם, במשטר חוקי העזר הישן אשר קבע את סמכות הרשות המקומית לחייב באגרת פינוי אשפה, לא נעשתה (בדרך כלל) הפרדה ברורה בין סוגי האשפה, כך שלמעשה הנישום נדרש לשלם אגרה גם בגין פינוי אשפה ביתית באופן לא חוקי. הנושא הגיע לפתחו של בית המשפט העליון שקבע מעבר הדרגתי מן המשטר הישן של חוקי העזר, אל משטר "המזהם משלם", אשר עוגן בחוזר משרד הפנים מפברואר 2018 , בו נקבעו קריטריונים מנחים לצורך הפרדה זו, אשר על כל רשות מקומית לאמץ אל חוק העזר שלה (ראו בעניין זה בג"צ סלע קפיטל נדל"ן כן וחוזר משרד הפנים מיום 11.2.2018).
נציין, כי חוזר מנכ"ל משרד הפנים הותקף בבג"צ בטענה שהוא אינו נותן ביטוי ראוי לתשלומי הארנונה הגבוהים של הסקטור העסקי ולפיכך מצמצם מאוד את היקף האשפה שעל הרשות המקומית לפנות ללא תמורה. בית המשפט העליון הוציא צו על תנאי, דבר המעיד שהוא נוטה להתערב בחוזר המנכ"ל ולבטלו ולו באופן חלקי.
משום שמדובר כאמור בתהליך הדרגתי, עלתה בפסיקה השאלה כבדת המשקל, מה דינה של רשות מקומית אשר לא התאימה עדיין את חוקי העזר שלה לחוזר מנכ"ל משרד הפנים? הטענה הייתה שרשות מקומית כזו, אינה רשאית לגבות אגרת פינוי אשפה ומחיבת לפנות את כל האשפה על חשבונה, בסיסית ותעשייתית כאחת.
בפסק דין שניתן בעניין עע"מ 6525/17 זנלכל נ' מועצה אזורית עמק יזרעאל, נדחתה טענה זו ובית המשפט לא קיבל את העמדה לפיה רשות מקומית כזו, חייבת לפנות פסולת מפעל על חשבונה, ולהתייחס אל המפעלים והעסקים שבתחומה, כמו אל שאר משלמי הארנונה, בהתעלם מחוקי העזר.
פסק דין זנלכל קבע כי חוקי העזר הישנים הם בני קיימא, כל אימת שנמצאת בהם הפרדה בין פסולת בסיסית לפסולת מפעל ולו ברמת העיקרון הכללי ויש לאוכפם. חוזר משרד הפנים הוא בגדר הנחייה והמלצה, כך נקבע, וכל עוד קיימת הפרדה כאמור, כל רשות יכולה להנהיג את משטר "המזהם משלם" לפי שיקול דעתה.
ניתן אם כן לסכם את הדברים עד כאן ולומר, כי בהתאם לפסיקה, במקרה בו חוק העזר של הרשות המקומית קובע הפרדה ברורה בין אשפה ביתית לבין אשפה תעשייתית, בין אם באופן כללי ובין אם באמצעות קביעת כללים לפי חוזר מנכ"ל, קיימת לכאורה סמכות לרשות המקומית לגבות אגרת פינוי אשפה.
משבאנו לכאן נחזור לעניינה של עיריית קרית גת. זו האחרונה קבעה בחוק העזר שלה הפרדה בין פסולת בסיסית לפסולת מפעל, בהתאם להגדרות שנקבעו בחוק אך לא נקבעו בחוק קריטריונים בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד הפנים.
על אף שלכאורה, בהתאם לפסק הדין בעניין זנלכול, הייתה זכאית העירייה לגבות אגרת פינוי אשפה מלאה, בחרה היא שלא לממש זכות זו במלואה, תוך שהיא קובעת נוהל לפיו היא תפנה על חשבונה כמות בסיסית של אשפה ממפעלים ומעסיקים, ואילו על יתרת האשפה יוסיף לחול חוק העזר.
נוהל זה לא סיפק את המערערות בתיק, אשר טענו כי כל אימת שהעירייה אינה מחוקקת חוק עזר חדש המאמץ את חוזר משרד הפנים, עליה לפנות את פסולת המפעלים שבשטחה על חשבונה ולהסתפק בארנונה הכללית המשולמת לה.
בפסק דין קצר, אם כי נוקב, דוחה בית המשפט העליון את הטענה.
בית המשפט מכנה את טענת המערערות "אגדה אורבנית" ומנפץ אותה, תוך שהוא קובע כי העירייה אינה שותפה של בעלי המפעלים והעסקים בשטחה ואלה לא חולקים עמה את רווחיהם. משכך, היא לא אמורה לשאת בעלות התשומה העסקית בדמות פינוי פסולת מפעל. בית המשפט קובע כי כלכלה ושפה מדברים בעניין זה באותה שפה. לפי סעיף 10 לחוק העזר, מחויבות המשיבות לשלם למערערת את מלוא האגרות בעד פינויה של כל פסולת מפעל וחיוב שכזה מהווה נקודת המוצא ונקודת הסיום לכל דיון בסוגיה.
בית המשפט מוסיף וקובע כי הנחות שהעירייה בחרה ליתן למפעלים ולעסקים במסגרת נוהל פנימי שלה, באו לפנים משורת הדין ואינן משנות את המצב המשפטי. בקביעתו זו מבטל בית המשפט העליון את קביעת בית המשפט המחוזי, אשר החליט כי אין לגבות בנסיבות דנן אגרת פינוי אשפה.
בית המשפט העליון מצא לנכון להוסיף ולקבוע, כי הנוהל לפיו נקטה עיריית קריית גת עלול לעורר שאלות לא פשוטות, מאחר שחוק העזר במצבו היום מחייב את המפעלים והעסקים שבתחום שיפוט המערערת לשלם לא את מלוא האגרה בעד הפינוי, ללא הנחות. אמנם בית המשפט לא קובע קביעה עניינית בסוגיה זו משום שהוא לא נדרש לכך, ואולם עצם האמירה עלולה לפתוח תיבת פנדורה ולהוביל לביטול "ההנחה" שניתנה עד כה על-ידי העירייה למפעלים ועסקים.
ימים יגידו כיצד תבחר עיריית קריית גת לנהוג, ונראה אף כי לא נאמרה בעניין המילה האחרונה, אך פסק דין זה ממחיש ביתר שאת את העמדה התמידית שלמשרדנו ולפיה מתיחת קן הגבול יתר על המידה עלולה להכשיל תהליך ארוך שנים, אשר בא להטיב בסופו של יום עם העסקים והמפעלים, ופסק הדין למעשה "מכרסם" בו באופן משמעותי.
משבאנו לכאן עצתנו היא, כי בשלב זה, בו עדיין קיימת מידה של חוסר ודאות, להעמיק ולבדוק כל מקרה לגופו של עניין. לפני כל פנייה לרשות המקומית, חשוב לבחון את המצב המשפטי הספציפי באותה רשות, לא רק לפי חוק העזר, אלא אף לפי אופן היישום בפועל (וגם לפי השופט היושב בדין). אכן קיימים להערכתנו מקרים בהם ניתן לכפות על הרשות מתן שירות של פינוי אשפה, ואף ניתן לבחון אפשרות להחזרי תשלומים לעבר, ואולם יש לבחור מקרים אלה בקפידה ובמשורה תוך הפעלת שיקול דעת ביחס לכל מקרה לגופו.