אגרות והיטלי פיתוח – מסע הייסורים של האזרח – היזם

מאת עדי מוסקוביץ, עו"ד (2002)

ענף הבנייה, או כפי שהוא מכונה "הקטר של המשק", מעסיק רבות את קברניטי הכלכלה, אלה המחפשים פתרונות שיביאו להתאוששותו המשק ולחילוצו מהמיתון שאליו נקלע.

ברוח זו פעלה ועדת רבינוביץ, וכך פועלים גם שתדלנים ופוליטיקאים במסגרת הקמפיין להכרה בריבית המשכנתאות כהוצאה מוכרת לצורכי מס. מאידך, למרות שהאגרות והיטלי הפיתוח תופסים נתח חשוב בעלויות הבנייה והייזום, הם אינם זוכים להתייחסות רצינית של המחוקק והממשלה.

העובדה שהרשות המחוקקת והמבצעת אינן מסדירות כיאות את תחום מימון התשתיות המוניציפאליות, אינה התקלה היחידה וגם לא החמורה בסיפור שלפנינו. ראשיתה של בעיה בניסיונות הבלתי נלאים של חלק מהרשויות המקומיות למצוא מקורות מימון לכיסוי גירעונות, חריגות שכר, אבטלה סמויה ועוד כהנה וכהנה בזבוזים מוכרים של כספי ציבור. לאחר שהוגבלו סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להעלות ארנונה כאוות נפשן, מצאו חלק מהרשויות דרכים אחרות לעקוף את תכלית החקיקה, זו המבקשת לאכוף עליהן התייעלות. הדרך הנפוצה למלא את הקופה, אם כי לא היחידה, נמצאה בסעיף התקציבי שעניינו אגרות והיטלי פיתוח. שם, באגרות והיטלים אלה, נמצאים אזרחים ויזמים, שהבירוקרטיה מיצתה מהם את שארית כוחם, ובשלב קבלת ההיתר מוכנים לשלם כל מחיר בכדי לקבל את היתר הבנייה המיוחל בכדי להעלות את הדחפורים על המגרש. בשלב זה בו מקבל האזרח-יזם היתר בניה, מכוונים אל ראשו שני אקדחים לפחות: הראשון, הוא הריבית שגובה הבנק אשר מימן את רכישת המקרקעין; השני, האגף ההנדסי ברשות המקומית שאותו עוד יצטרך היזם בהמשך, ועוד איך יצטרך. קשה להאמין שתחת איומים אלה יעיז האזרח-יזם לאזור אומץ ולכפור בחיוב שדורשת ממנו הרשות המקומית.

ידידנו, "הקטר של המשק", יודע בשלב זה כי יתכן וחייבו אותו בחיוב כפל, בתעריפים שגויים, עבור עבודות שלא שבוצעו או לא יבוצעו לעולם, לפי תחשיבים מנופחים בחוקי העזר שאין בינם לבין הוצאות הפיתוח הכלל עירוני דבר וחצי דבר. אם ידידנו אמיץ דיו בכדי להסתכסך עם הרשות המקומית בדמי ימיו של פרויקט הנדל"ן שלו, רשות שכזכור צריכה לתת לו תעודת גמר וטופס 4 לאישור אכלוס, הוא ינסה את מפלטו האחרון בתחנות הצדק, שלא רק שהן טוחנות לאט, הן גם טוחנות לעיתים ובשוגג את הצד הלא נכון.

כאן מחכה לגיבור סיפורינו האמיץ מלכודת של ממש, והיא לא אחרת מאשר פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 2425/99 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נגד עירית נס ציונה (להלן: "הלכת ייזום"). בהתאם להלכת ייזום, על האזרח-יזם לפצל את תביעותיו לכל הטריבונלים השיפוטיים ומעין שיפוטיים החלים על כל אחד מרכיבי החיוב. אכן, זהו העיקרון שקבע בית המשפט העליון, אלא שלעקרון זה נקבעו חריגים שלא ברור מתי ועל מי הם יחולו, דבר אשר מעכיר את הערפל הסמיך ממילא סביב שאלת הסמכות העניינית. מכל מקום, לידידנו לא נותר אלא להמשיך במסעו המתיש ולהגיש ערר ביוב על היטלי הביוב [ואולי גם על אגרות הנחת צנרת המים – ראה: ת.א. 3005/99 (מחוזי ת"א) מפעלי פלדה מזרחיים נגד עירית רמת גן], ערר לשר הפנים על אגרות חיבור המים והליך אזרחי או מנהלי בגין היטלי התיעול וסלילת הכבישים. חיוב אחד – שלושה הליכים!!!

בנקודה זו יוברר לאזרח-יזם, כי בוועדת הערר לענייני ביוב הוא נדרש לשלם אגרות פתיחת הליך, למרות שוועדת הערר אינה בית משפט ותקנות בית המשפט (אגרות) אינן חלות עליה. לאחר מכן יתברר, כי בועדת הערר במחוז ת"א אין מותב שמונה כדין ואילו ועדת הערר בחיפה מנועה בינתיים מלהתכנס ולדון, משום שיו"ר הוועדה מונה לשופט מחוזי בפועל. זמן קצר לאחר מכן, תגיש הרשות בקשה למחיקת הערר על הסף, בטענה שהערר לא הוגש תוך 30 ימים כמצוות החוק, זאת כמובן מבלי שתספר כי בחיובים שהיא מוציאה אין את הפרטים הנדרשים על מנת לבדוק את תקינותם במהירות, וגם לבקשות שהופנו אליה על-מנת שתספק את המידע היא לא טרחה להשיב במועד, אם בכלל. בעניין זה נוסיף, כי גם אילו הייתה הרשות נוהגת כשורה וממציאה את כל המידע, עדיין ברוב המקרים לא היה מספיק היזם-אזרח לבדוק כדבעי את החיוב ולהגיש את הערר בתוך 30 ימים. בנקודה זו מבין האזרח-יזם את אשר, בכל הכבוד הראוי, לא הבינו בבית המשפט העליון: – הרשות המקומית אינה מנהלת מאבק עקרוני על סמכות עניינית, אלא היא מבקשת, כדברי השופט זוסמן ז"ל, לקצץ את רגליו של האזרח-יזם ולהתיז את ראשו רק כדי שיוכל להיכנס באיחור לוועדת הערר, כנכה או כבר-מינן.

באשר לשר הפנים, הרי שהוא יידרש להכריע האם חוק העזר שאושר על ידו תקין או סביר! אם לא די בכך, הרי שפקודת העיריות (אספקת מים) – מכוחה אמור שר הפנים לדון בעררים על חיובים בגין "מתיחת צינורות שירות לצינורות הראשיים" – נחקקה לפני שבאה לעולם זכות הפנייה לערכאות, שכן החלטת שר הפנים היא סופית ואין עליה ערעור (כך נכתב!). במקרה של ערר לשר הפנים לוח הזמנים מתקצר עוד יותר ולאזרח-יזם יש 21 ימים בלבד להשיג על חיוביו. אבל, לאזרח-יזם יקירנו אין צורך לדאוג, כי שר הפנים מסרב לדון בעררים כגון דא, בין היתר בטענה שהדבר אינו בסמכותו וכי יש לפרש את פסק הדין בעניין ייזום באופן שונה מזה שפורש בבית המשפט המחוזי ע"י כבוד השופטת גרסטל, במסגרת החלטתה בעניין מפעלי פלדה מזרחיים הנ"ל.

לאזרח-יזם אין גם תקווה, ואת האור בקצה המנהרה הוא אינו רואה, שכן בשנת 2004 – אחרי שבית המשפט העליון יבהיר, יתקן או יהפוך את הלכת ייזום – הוא עשוי לעמוד כשבידיו החלטות של ועדת ערר ושר הפנים, אותן לא ניתן לגבות בהוצאה לפועל. כן, בכל הצער, בימינו יש עדיין רשויות מקומיות שניתן להיפרע מהם רק באמצעות הליכי הוצאה לפועל…

לא נותר אלא לקוות שבית המשפט העליון יהפוך את הלכת ייזום, שאם לא כן ימשיכו בתי המשפט, ועדות הערר ופקידי משרד הפנים להשחית אלפי שעות עבודה יקרות, בו בזמן שחלק מהרשויות המקומיות גובות כספים שלא כדין, חותרות תחת המדיניות הכלכלית של הממשלה ותכלית החקיקה, אגב שהן תוקעות את "הקטר של המשק" עמוק לתוך המיתון המתרגש עלינו.