עו"ד עדי מוסקוביץ ועו"ד טל יצחק אזרואל
עוד לא יבש הדיו על מאמרנו "בלאגן ושמו ארנונה – מי באמת אשם?" וביום 13.9.17 ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בענין עעמ 803/15 עיריית פתח תקווה נ' קונטאל אוטומציה ובקרה בע"מ. פסק הדין מזעזע את יסודותיהם הרעועים ממילא של דיני הארנונה והקורא אותו בעיון רב לא יתקשה לגלות כי ספק אם בעת כתיבתו ניתן משקל להשלכותיו האפשריות. תוך כך, ורגע לפני פרישתו של השופט רובנישטיין, הוא שב ומותח ביקורת דווקא על אזלת ידו של המחוקק בהסדרת הארנונה על אופניה, בכותבו כך:
"פסק דין זה נכתב בסיום עבודתי בבית משפט זה. יהא בי מן הסתם געגוע לנושאים שונים שעלו במלאכה השיפוטית. נושא הארנונה לא יימנה עליהם, לא כיון שאינו חשוב – הוא חשוב – אלא כיון שחרף קריאות, כמעט זעקות, מבית המשפט לא הוסדר עדיין כדבעי. פעמים רבות העיר בית המשפט, לרבות בפסקי דין שנכתבו על-ידי, על הצורך ברפורמה מבהירה ומפשטת בדיני הארנונה. קשה להאמין כמה מאמצים שיפוטיים, וכמובן מאמצי הצדדים, הוקדשו לפלפולי פלפולים של פרשנות דיני הארנונה; יוצאת הנשמה ושקעה החמה והסאגה לא תמה"
ראשיתה של הפרשה בעניין קונטאל בפסק דינו של המשפט המחוזי שקבע – קביעה מתבקשת - כי הסיווג "משרדים במפעלי תעשייה" בצו הארנונה של עיריית פתח תקווה נוקב בתעריף העולה על הסכום המירבי לסיווג "תעשייה" כפי שנקבע בתקנות ההסדרים משנת 2007 ולכן הוא בלתי חוקי. עוד נקבע, כי מבחינה פונקציונאלית המשרדים משמשים את המפעל ולכן מהווים יחידת שומה אחת. בית המשפט העליון החליט להפוך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי החריגה מהתעריף המירבי נמשכת שנים רבות ולכן תקיפתה נגועה בשיהוי אובייקטיבי המעניק לה חסינות מכוח הלכת עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ. עוד נפסק, כי במקרה הספציפי, המשרדים משמשים את המפעל, ועל כן יסווגו בסיווג "תעשיה" בהתאם לתוצאה הפרטנית אליה הגיע בית המשפט המחוזי.
והנה, בית המשפט העליון מחמיץ הזדמנות פז לעשות סדר ולייצר ודאות מינימאלית בדיני הארנונה, שעה שהשאלות המתעוררות לפניו נוגעות לשתי סוגיות מרכזיות המעסיקות רבות את בתי המשפט: האחת, מה דינן של חריגות מדינים מפורשים שנועדו ליצור האחדה ושוויון בהטלת ארנונה (חיוב לפי שימוש, בתעריפים שבין המינימום והמקסימום וכד'); השנייה, אימתי תאוחד או תפוצל יחידת השומה בנכס בו מתבצעים שימושים שונים.
ראשית, לעניין החריגה מהתעריף המירבי, לדעתנו אין לכך דבר וחצי דבר עם שיהוי והלכת איי.בי.סי. דוקטרינת השיהוי מכוח הלכת איי.בי.סי חלה על חריגות מחוקים שנועדו להקפיא את הארנונה במטרה להגן על אינטרס ההסתמכות של הרשות המקומית בגביה בלתי חוקית "עתיקה" (מעל 7 שנים) "ששורשרה" באופן אוטומטי במסגרת עדכון התעריפים מדי שנה. גביה "עתיקה" כאמור מוחזקת ככזו שנעשית תחת נזקים ראייתיים שאינם מאפשרים לרשות להגן עליה (באיתור בקשות או אישורים היסטוריים) וביסודה עומדת אפשרות סבירה שהיא נובעת מטעות תמת לב בפרשנות הדין. בעניין איי.בי.סי ביקש אפוא בית המשפט העליון לחסום תובענות המבוססות על "ארכיאולוגיה משפטית" שכזו, תוך שהוא קובע במפורש ששיהוי אובייקטיבי לא יקום מקום בו מדובר בהפרה גלויה של הדין "על פני הדברים". עוד נפסק בעניין איי.בי.סי, כי חזקת השיהוי האובייקטיבי ניתנת לסתירה, כמו למשל במקרים בהם ניתן להראות שהרשות הייתה מודעת לגביה הבלתי חוקית.
באופן תמוה, פסק הדין בעניין קונטאל כלל אינו עורך דיון בשאלה האם בכלל אמורה לקום חזקת שיהוי אובייקטיבי מקום בו מדובר בחריגה מתעריפים מזעריים ומירביים שנקבעו בתקנות בנות תוקף בהווה, אשר נועדו ליצור את אותה אחידות בתעריפי הארנונה שבית המשפט העליון מטיף לה מזה יותר מעשור. במקרה כזה, לא רק שאין צורך בארכיאולוגיה משפטית בכדי לזהות חריגה מהתעריף המירבי או המזערי, אלא שחריגה כזו היא הפרה בוטה של החוק שהזמן אינו יכול להכשירה או לרפאה, ורק בשל הפגיעה בעיקרון שלטון החוק ראוי היה לבטלה, וזאת גם אם לכאורה קיים שיהוי אובייקטיבי. יותר מכך, פסק הדין מרוקן מתוכן את תקנות ההסדרים שחוקקו בשנת 2007, כאשר מדובר ברשות מקומית "שהקפידה" להפר את החוק קודם לכן.
נזכיר כי תקנות ההסדרים שקבעו את התעריפים המירביים הן משנת 2007, כאשר לאחריהן ננקטו על-ידי קונטאל שורה של הליכים כנגד חוקיות התעריף בו חויבה החברה עד להגשת העתירה האחרונה בשנת 2013. לכן, גם בבחינת ציר הזמן וספירת מועדים, לא ברור כלל כיצד הגיע בית המשפט למסקנה שחלפו יותר מ- 7 שנים מאז הופרו תקנות ההסדרים משנת 2007. דומה כי בית המשפט העליון סבר שבכך הוא מגן על הכנסות הרשות המקומית מטענות יצירתיות של עורכי דין, אולם האמת היא שבעשותו כן, הוא גרם דווקא לבוקה ומבולקה ולפגיעה ברשויות עצמן, שכן פסק הדין עשוי להכשיל ניסיונות של רשויות מקומיות לבצע העלאה של תעריפים המצויים מתחת לתעריף המזערי שנקבע בתקנות ההסדרים. חמור מכך, פסק הדין עלול להנציח גביה בלתי חוקית לפי זהות המחזיק (הן לטובת הנישום והן כנגדו), הטלת ארנונה שלא לפי המדדים שנקבעו בחוק, שינוי שיטת מדידה שהממשלה אינה מוסכמת לאשר, ועוד שורה ארוכה של הפרות דין בוטות הסותרות חיקוק שבתוקף ואין ביסודן טעות נגררת-נסתרת שקשה לאתרה מבלי לבצע "חפירה ארכיאולוגית" משפטית. בכך, מכשיל לדעתנו פסק הדין בענין קונטאל, הלכה למעשה, את אותן תכליות שהוא עצמו מבקש לעודד, וזאת אף ללא כל הצדקה עניינית.
שנית, ולעניין יחידת השומה, בית המשפט העליון יצר מבחן גמיש ביותר לשאלה מתי יוחל הסיווג "משרדים במפעלי תעשיה", מבלי לתת את הדעת ללשון צו הארנונה ולמדדים נוספים שראוי להתחשב בהם. בעשותו כן, הגביר בית המשפט העליון את אי הבהירות ביחס לסיווג יחידות עזר טפלות ושוליות שצו הארנונה מבקש במפורש לחייבן בתעריף אחר – גבוה או נמוך – כיחידת שומה נפרדת. הוכחה ניצחת לקושי שיוצר פסק הדין בעניין קונטאל ניתן למצוא ביישומו השונה על-ידי הרכב אחר של בית המשפט העליון, בפסק דין שניתן מספר ימים לאחר מכן בו ניתן משקל מכריע ללשון צו הארנונה (עעמ 802/15 עיריית פתח תקווה נ' מוסך דב בע"מ). יש להניח שכתוצאה משני פסקי הדין הללו יפתחו העיריה והנישומים – כל אחד בתורו – בשורה של מחלוקות סביב סוגיה זו.
לאור האמור, נראה אם כן, כי לבית המשפט העליון אחריות של ממש באנרכיה מהם "סובלים" דיני הארנונה, כאשר אחריותו של המחוקק, לרבות מחוקק המשנה, משתרעת גם על מחדליו בתיקון פסיקותיו של בית המשפט העליון.